כאשר משתמש מעלה לאתר תמונה, סרטון, כתבה, מוזיקה או יצירה אחרת ללא רשות, נקודת המוצא היא שמי שביצע בעצמו את פעולת ההעתקה או הפרסום עלול להיות המפר הישיר. אבל העובדה שהתוכן הועלה על ידי משתמש אינה מעניקה למפעיל האתר חסינות אוטומטית.
בנסיבות מסוימות גם האתר או הפלטפורמה עלולים להיחשף לאחריות, במיוחד כאשר קיימת מודעות לפעילות המפרה, כאשר האתר תורם לה באופן ממשי, מעודד אותה או כאשר הוא עצמו מבצע פעולות נוספות בקשר לתוכן. הפסיקה בישראל הכירה גם בדוקטרינת ההפרה התורמת, ולצורך החלתה נקבעו שלושה תנאים מצטברים: הפרה ישירה בפועל, מודעות להפרה ותרומה ממשית ומשמעותית לביצועה.
גם מנגנון של הודעה והסרה הוא שיקול משמעותי, אך אין לראות בו כפתור קסם שפוטר אתר מאחריות בכל מצב. בפסק הדין בעניין הארץ נגד רוטר.נט משנת 2024 הודגש כי בנסיבות שבהן האתר מעודד את הפעילות המפרה, עצם הטענה שהוא מסיר תוכן לאחר קבלת תלונה אינה בהכרח מספיקה.
קודם כול: מי העלה את היצירה?
נניח שאתר מאפשר למשתמשים לפרסם מודעות. אחד המשתמשים מוריד תמונה מאתר של צלם מקצועי ומעלה אותה למודעה שלו. במקרה כזה המשתמש הוא זה שביצע בפועל את פעולת ההעתקה וההעמדה של התמונה לרשות הציבור.
בדוגמה אחרת, משתמש מעתיק כתבה שלמה מאתר חדשות ומפרסם אותה בפורום. גם כאן הפעולה הישירה נעשית על ידי המשתמש. חוק זכות יוצרים מעניק לבעל הזכות זכויות בלעדיות ביחס לפעולות מסוימות ביצירה, והעתקה או העמדה לרשות הציבור ללא היתר יכולות, כאשר לא חל חריג בדין, להוות הפרה.
אבל מכאן לא נובע שהאתר עצמו תמיד מחוץ לתמונה. השאלה הבאה היא מה היה תפקידו של מפעיל האתר בפעילות הזאת.
העובדה שהאתר לא העלה את הקובץ בעצמו אינה סוף הבדיקה
פלטפורמות רבות בנויות בדיוק כך: המשתמשים הם שיוצרים את התוכן והאתר מספק להם את התשתית.
פורום, אתר מודעות, קהילה מקצועית, מרקטפלייס או שירות לשיתוף קבצים אינם אמורים בהכרח לבדוק ידנית כל תמונה וכל משפט לפני פרסומם. הטלת חובה גורפת לבדוק מראש כל תוכן שמעלה כל משתמש עלולה להיות בלתי מעשית ואף לפגוע בפעילות לגיטימית.
מצד שני, אתר אינו יכול תמיד לומר: “הגולש העלה, ולכן זה לא קשור אליי”. המשפט הישראלי מכיר במצבים שבהם גם מי שלא ביצע בעצמו את ההפרה הישירה יכול לשאת באחריות בשל המעורבות שלו בהפרה.
מהי הפרה תורמת?
הפרה תורמת עוסקת בדיוק במצב הזה.
בית המשפט העליון הכיר בדוקטרינה בעניין האוניברסיטה העברית נ’ בית שוקן, וקבע כי בנסיבות מתאימות ניתן להטיל אחריות גם על גורם שאינו המפר הישיר, כאשר הוא מודע להפרה ותורם לה באופן ממשי ומשמעותי. הפסיקה קבעה שלושה תנאים מצטברים: צריכה להתקיים הפרה ישירה בפועל; הגורם הנוסף צריך להיות מודע לביצועה; וצריכה להיות לו תרומה ממשית ומשמעותית להפרה.
המשמעות היא שלא כל אתר שבו הופיעה במקרה תמונה מפרה הופך מיד למפר תורם. צריך לבחון את הנסיבות: מה האתר ידע, מה היה תפקידו, מה עשה לאחר שנודע לו על ההפרה והאם הפעילות שלו בפועל סייעה או עודדה אותה.
נוהל "הודעה והסרה" – מה זה בעצם?
נניח שצלם מגלה שתמונה שלו הועלתה לפורום על ידי גולש. הוא פונה למפעיל האתר, מזהה את התמונה, מסביר שהוא בעל הזכויות ודורש את הסרתה.
זהו הבסיס לרעיון של הודעה והסרה: בעל הזכות מפנה את האתר להפרה קונקרטית, והאתר בודק ופועל בהתאם.
בעניין א.ל.י.ס נגד רוטר.נט נקבע, בהקשר של קישורים שהועלו על ידי משתמשים, כי ככלל אחריות בגין הפרה תורמת יכולה לקום כאשר נמסרת לבעל האתר הודעה על תוכן מפר והוא אינו פועל במהירות הראויה להסרתו. הפסיקה גם הכירה בחריגים שבהם אין צורך להמתין בכל פעם להודעה קונקרטית, למשל כאשר מפעיל האתר עצמו מעודד את הפעילות המפרה.
לכן אתר שמארח תוכן גולשים צריך לא רק לכתוב בתקנון “אסור להפר זכויות יוצרים”, אלא גם לדעת מה הוא עושה כאשר מגיעה תלונה אמיתית.
אין בישראל "חסינות אוטומטית" רק משום שיש טופס הסרה
חשוב להיזהר כאן מהעתקה של מושגים מארצות הברית.
בארצות הברית קיימת מסגרת חקיקתית מפורטת של safe harbors לפי ה־DMCA. בישראל ההתפתחות בנושא האחריות של גורמי ביניים נעשתה במידה רבה באמצעות חוק זכות יוצרים והפסיקה, ובכלל זה דוקטרינת ההפרה התורמת.
לכן עצם העובדה שבאתר מופיע עמוד בשם “Copyright Notice” או טופס “הודעה והסרה” אינה מעניקה לו חסינות אוטומטית. ההתנהלות בפועל חשובה יותר מהכותרת שנתן האתר למסמך.
אם מתקבלת תלונה ברורה והאתר מתעלם ממנה, אם אותו תוכן חוזר שוב ושוב, או אם המודל של האתר עצמו מעודד משתמשים להעלות חומר מועתק — התמונה המשפטית יכולה להשתנות.
פסק הדין בעניין הארץ נגד רוטר.נט חידד את הגבול
בשנת 2024 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין משמעותי בעניין הוצאת עיתון הארץ נ’ רוטר.נט. ההליך עסק במאות כתבות ומאמרים שהועתקו מאתרי הארץ ו־TheMarker והועלו בפורום גולשים ברוטר.
רוטר טענה, בין היתר, שחובתה מתמצית בהפעלת נוהל הודעה והסרה. בית המשפט לא קיבל את הטענה כפתרון גורף וקבע, על בסיס התשתית העובדתית באותו מקרה, כי התקיים “חריג העידוד” וכי קיימת אחריות בגין הפרה תורמת. בית המשפט בחן בין היתר את התנהלות האתר, ההנחיות לגולשים, אופן הפצת הפרסומים והפעולות שביצעה הפלטפורמה עצמה.
רוטר חויבה בפיצוי של 800,000 ש”ח, וההליך ממחיש היטב מדוע המשפט “אנחנו רק פלטפורמה” אינו בהכרח מספיק כאשר המציאות מראה מעורבות רחבה יותר בפעילות המפרה.
מתי אתר עלול להיחשב כמי שמעודד הפרות?
העידוד אינו חייב להופיע במשפט מפורש כמו “תעלו לכאן חומר פיראטי”.
בית המשפט בעניין א.ל.י.ס התייחס למכלול הנסיבות: שם הפורום, אופן השיווק שלו, ההנחיות שניתנות לגולשים, הודעות של מנהלי האתר והצהרות פומביות. אם התמונה הכוללת מלמדת שהאתר משמש ומקודם כמקום שמאפשר או מעודד פעילות מפרה, הסיכון לאחריות גדל.
גם הבחירות הטכנולוגיות של האתר יכולות להיות רלוונטיות. למשל, בפסק הדין בעניין הארץ ורוטר נבחנה גם העובדה שהאתר בחר להשתמש בכלים אוטומטיים להפצת כותרות וקישורים לפרסומים מהפורום בערוצים נוספים. העובדה שהתהליך היה אוטומטי לא ניתקה בהכרח את הפעולה מן האתר, משום שהאתר הוא שבחר להפעיל את המנגנון.
ומה אם האתר באמת פסיבי?
התמונה שונה כאשר מדובר באתר שמספק תשתית ניטרלית, אינו מעודד העתקות ואינו יודע על הפרה מסוימת עד שבעל הזכות פונה אליו.
במצב כזה, התגובה לפנייה מקבלת חשיבות רבה. בפסיקה הישראלית קיימים מקרים שבהם הסרה מהירה לאחר שנודע למפעיל על ההפרה תמכה באי־הטלת אחריות עליו. כך, למשל, בעניין חמדה גלעד נגד נטוויז’ן הודגש כי הנתבעת פעלה להסרת היצירות לאחר שנודע לה על קיומן.
אבל גם כאן אין כלל טכני של “הסרתי תוך 24 שעות ולכן אני פטור”. צריך לבחון את המקרה כולו: מה היה ידוע לאתר קודם לכן, האם מדובר בתופעה חוזרת, כיצד האתר מטפל במפרים חוזרים והאם הייתה לו מעורבות נוספת בתוכן.
איך צריכה להיראות הודעה על הפרת זכויות יוצרים?
הודעה יעילה צריכה לאפשר למפעיל האתר להבין מה בדיוק נטען כלפיו.
פנייה שאומרת רק “יש אצלכם הפרת זכויות יוצרים, תמחקו אותה” עלולה שלא להספיק כדי לזהות את הבעיה. לעומת זאת, פנייה שמזהה את היצירה המקורית, את בעל הזכויות, את התוכן המפר ואת המקום המדויק שבו הוא מופיע מאפשרת בדיקה אמיתית.
כאשר מדובר באתר גדול, כדאי ליצור ערוץ ברור לקבלת פניות כאלה. הדבר מקל גם על בעל הזכות וגם על מפעיל האתר ומונע מצב שבו הודעה משמעותית מגיעה לתיבת שירות כללית ונעלמת בין מאות הודעות אחרות.
האם חייבים להסיר כל תוכן ברגע שמגיעה תלונה?
לא בהכרח.
גם בעל זכות יכול לטעות. לפעמים מדובר בתוכן שהועלה ברשות, ביצירה שכבר אינה מוגנת, בחומר שלמתלונן אין זכויות בו או בשימוש שעשוי להיכנס לגדר אחד השימושים המותרים בחוק.
לכן מפעיל פלטפורמה אינו צריך להפוך באופן אוטומטי כל תלונה לפסק דין. מצד שני, התעלמות אוטומטית מן הפנייה אינה פתרון טוב יותר.
צריך לבחון את מידת הבהירות של ההפרה, את המידע שנמסר בפנייה ואת הסיכון הנובע מהמשך הפרסום. במקרים מסוימים ניתן גם לפנות למשתמש שהעלה את התוכן ולבקש ממנו להציג רישיון או הסבר לשימוש.
"מצאתי את התמונה בגוגל" אינו נותן למשתמש רישיון
אתרי תוכן גולשים נתקלים לא פעם במשתמשים שמניחים שכל מה שמופיע באינטרנט מותר לשימוש.
תמונה שמופיעה בתוצאות חיפוש, סרטון שפורסם ברשת חברתית או טקסט שנמצא באתר אחר אינם הופכים בשל כך לנחלת הכלל. פרסום באינטרנט אינו, כשלעצמו, ויתור על זכויות היוצרים.
לכן תקנון של פלטפורמה שמאפשרת העלאת תוכן צריך להבהיר שהמשתמש אחראי לכך שהוא מחזיק בזכויות או ברשות הדרושה לצורך העלאת החומר.
עם זאת, הסעיף הזה מסדיר את מערכת היחסים מול המשתמש. הוא אינו מבטיח שבעל הזכות לא יוכל לטעון גם כלפי הפלטפורמה עצמה כאשר נסיבות המקרה מצדיקות זאת.
גם קישור יכול לעורר שאלות של אחריות
לא כל הפרה נעשית באמצעות העלאת הקובץ עצמו.
משתמש יכול לפרסם קישור למקום אחר שבו נמצאת יצירה שהועמדה לרשות הציבור ללא היתר. בעבר שאלת הקישורים עמדה במרכז פסק הדין בעניין א.ל.י.ס נגד רוטר.
מאז נוסף לחוק זכות יוצרים גם סעיף 48א. הסעיף עוסק במצב שבו זכות היוצרים להעמדה לרשות הציבור הופרה ואדם, בדרך עיסוק ובמטרה להפיק רווח מהקלת או הרחבת הגישה ליצירה, מבצע פעולה שמקלה או מרחיבה את גישת הציבור אליה, כאשר ידע או היה עליו לדעת שהיצירה הועמדה לרשות הציבור בהפרה.
כלומר, גם כאן אי אפשר להסתכל רק על השאלה “מי העלה את הקובץ”. לפעמים הפעולה שמרחיבה את החשיפה אליו יכולה להיות רלוונטית בפני עצמה.
מה ההבדל בין הפרה ישירה, עקיפה ותורמת?
ההבחנה חשובה במיוחד בפלטפורמות.
הפרה ישירה היא המקרה הפשוט יחסית: אדם מבצע בעצמו ללא היתר פעולה שמיוחדת לבעל זכות היוצרים, למשל מעתיק יצירה ומעלה אותה לרשת.
הפרה עקיפה מתייחסת למצבים מסוימים שנקבעו בחוק שבהם אדם פועל ביחס לעותק מפר או, בסעיף 48א, מקל או מרחיב גישה ליצירה שהועמדה לרשות הציבור בהפרה, בכפוף לתנאים שנקבעו בחוק.
הפרה תורמת היא דוקטרינה שהוכרה בפסיקה ועוסקת במי שלא ביצע בהכרח את ההפרה הישירה בעצמו, אבל מודע לה ותורם לה באופן משמעותי. בפלטפורמה מקוונת יכולות לעיתים להתעורר כמה מהשאלות האלה במקביל.
מה אם האתר משתמש בעצמו בתוכן שהגולש העלה?
כאן הסיכון משתנה בצורה ברורה יותר.
נניח שמשתמש מעלה תמונה לחשבון שלו. האתר לוקח את אותה תמונה ומשתמש בה בפרסומת ממומנת בפייסבוק או מציג אותה בעמוד הבית כחומר שיווקי.
במצב כזה כבר לא מדובר רק באחסון פסיבי של התוכן עבור המשתמש. האתר עצמו מבצע שימוש נוסף ביצירה, ולכן צריך לבחון אם תנאי השימוש מעניקים לו רישיון מתאים ואם המשתמש בכלל היה רשאי לתת את הרישיון הזה.
זו אחת הסיבות שתקנון של אתר שמארח תוכן משתמשים צריך להסדיר בצורה מדויקת מה הפלטפורמה רשאית לעשות בתוכן, במקום לקבוע באופן כללי שהיא מקבלת “את כל הזכויות”.
ומה קורה אם המשתמש עצמו אינו בעל הזכויות?
גם רישיון רחב מהמשתמש לא יכול בהכרח לפתור את הבעיה.
אם המשתמש העלה צילום שהוא גנב מאתר אחר, אין לו מלכתחילה את מלוא הזכויות שהוא מתיימר לתת לפלטפורמה. סעיף בתקנון שבו המשתמש מצהיר כי הוא בעל הזכויות יכול לסייע ביחסים החוזיים מולו, אבל הוא אינו משנה את הבעלות האמיתית ביצירה.
לכן במוצרים שבהם תוכן משתמשים הוא חלק מרכזי מהפעילות כדאי לחשוב לא רק על סעיף שיפוי, אלא על כל מנגנון הטיפול בתוכן: תנאי ההעלאה, דרך הדיווח, תיעוד התלונות, חסימת מפרים חוזרים והסרת תוכן כאשר הדבר נדרש.
האם האתר צריך לנטר מראש את כל התוכן?
ככלל, הפסיקה שהתפתחה סביב גורמי ביניים לא יצרה כלל גורף שלפיו כל בעל אתר חייב לבדוק מראש כל פרסום של כל משתמש.
הדבר חשוב במיוחד באתרים גדולים שבהם מועלים אלפי תכנים ביום. חובה כללית כזו יכולה להפוך את עצם קיומה של פלטפורמת תוכן גולשים לכמעט בלתי אפשרי.
אבל מכאן אין להסיק שעדיף לא לדעת דבר. אתר שקיבל התראות חוזרות על אותה תופעה, רואה שהפרות מתרחשות באופן שיטתי או מעודד בעצמו סוג מסוים של פעילות אינו נמצא באותו מצב כמו שירות ניטרלי שנתקל בפעם הראשונה בפרסום בודד.
פסק הדין בעניין הארץ נגד רוטר מדגים בדיוק את החשיבות של בחינת התמונה הכוללת ולא רק את השאלה האם לכל כתבה נשלחה הודעה נפרדת.
מה כדאי להסדיר בתקנון של אתר עם תוכן משתמשים?
התקנון צריך להבהיר שהמשתמש רשאי להעלות רק תוכן שהוא רשאי לפרסם, שאסור להפר זכויות של צדדים שלישיים ושניתן להסיר או להגביל תוכן שמפר את הדין או את כללי הפלטפורמה.
אם האתר זקוק לרישיון להשתמש בתוכן לצורך הצגתו, אחסונו או הפעלת השירות, צריך להגדיר את הרישיון בצורה שמתאימה לפעילות. אם קיים מנגנון תלונות, כדאי להסביר כיצד ניתן לפנות ומה עשוי לקרות לאחר קבלת פנייה.
עם זאת, ניסוח התקנון הוא רק חלק אחד מהמערכת. אתר שכותב תקנון מצוין אבל בפועל מתעלם מעשרות תלונות על תוכן מועתק אינו פותר את הבעיה באמצעות המסמך.
**
מה צריך לעשות כשמתקבלת דרישת הסרה?
הדבר הראשון הוא לא להתעלם ממנה.
צריך לזהות את התוכן, להבין מי פנה, איזו יצירה נטען שהופרה ומה הבסיס לטענה. כדאי לתעד את הפנייה ואת הפעולות שנעשו בעקבותיה, במיוחד אם מדובר בפלטפורמה שבה תלונות כאלה עשויות לחזור.
במקרה ברור ניתן לעיתים להסיר את התוכן במהירות. במקרים אחרים יהיה צורך לקבל פרטים נוספים או לבחון את הטענה לעומק. אם המשתמש שהעלה את התוכן טוען שהוא בעל רישיון, חשוב להבין מה אותו רישיון מאפשר.
ככל שהפלטפורמה גדולה יותר, עדיף שהטיפול לא יהיה מאולתר בכל פעם מחדש אלא יתבסס על נוהל פנימי מסודר.
האם צריך לחסום משתמש שמפר שוב ושוב?
אם משתמש העלה בטעות תמונה אחת וקיבל התראה, זה מצב אחד. אם אותו אדם מעלה באופן שיטתי סרטים, כתבות או תמונות שאינם שלו, מדובר בתמונה אחרת.
התנהלות כלפי מפרים חוזרים יכולה להיות רלוונטית גם להערכת התנהלות הפלטפורמה עצמה. אם האתר יודע שמשתמש מסוים מפר שוב ושוב את זכויותיהם של אחרים וממשיך לאפשר לו לפעול ללא שום מגבלה, יהיה קשה יותר להציג את עצמו כגורם פסיבי שאינו מודע למתרחש.
לכן כדאי שהתקנון יאפשר גם השעיה או חסימה של משתמשים במקרים המתאימים, ושמפעיל האתר אכן ישתמש באפשרות הזאת כאשר הנסיבות מצדיקות זאת.
האם אפשר לדרוש מהמשתמש לשפות את האתר?
תקנונים רבים כוללים סעיף שלפיו משתמש שהעלה תוכן מפר ישפה את מפעיל האתר במקרה שתוגש נגדו תביעה.
סעיף כזה יכול להיות רלוונטי למערכת היחסים שבין האתר למשתמש, אך הוא אינו מונע מבעל זכות היוצרים לתבוע את מי שלדעתו אחראי להפרה.
גם מבחינה מעשית, שיפוי אינו תמיד פתרון. אם המשתמש אנונימי, נמצא במדינה אחרת או חסר יכולת כלכלית, ייתכן שהסעיף לא יסייע רבות לאחר שהפלטפורמה כבר נדרשה לשלם פיצוי.
לכן הגישה הנכונה היא לא להסתמך רק על שיפוי אלא לצמצם מראש את החשיפה באמצעות תכנון נכון של הפלטפורמה ושל הטיפול בתלונות.
אילו סעדים יכול בעל זכויות לבקש?
הפרת זכות יוצרים היא עוולה אזרחית, ובמקרים המתאימים בעל הזכות יכול לבקש סעדים כגון צו להפסקת ההפרה, הסרת תוכן וכן פיצויים.
חוק זכות יוצרים מאפשר לבית המשפט, במקרים המתאימים, לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ש”ח בשל כל הפרה, כאשר החוק והפסיקה כוללים כללים לגבי אופן מניין ההפרות והשיקולים לקביעת הסכום.
לכן טיפול מוקדם בפנייה אינו רק עניין של שירות לקוחות. תוכן אחד יכול להוביל לדרישת הסרה, אבל דפוס מתמשך של מאות יצירות יכול להפוך למחלוקת כספית משמעותית הרבה יותר.
ומה יכול בעל הזכויות לעשות אם אינו יודע מי המשתמש?
לעיתים היצירה הועלתה מחשבון כינוי ולא ניתן לדעת מי האדם שמאחוריו.
תיקון 5 לחוק זכות יוצרים הוסיף מסלול שמאפשר, בתנאים הקבועים בחוק, לבקש מבית המשפט המחוזי צו לחשיפת זהותו של מי שביצע פעולה בתוכן ברשת תקשורת אלקטרונית כאשר נטענת הפרת זכות יוצרים וזהותו אינה ידועה.
כלומר, האנונימיות של המשתמש אינה מבטיחה שהוא יישאר מחוץ להליך. במקרים מתאימים ניתן לנסות לזהות את המפר הישיר, לצד בחינת אחריותם של גורמים נוספים שהיו מעורבים בפעילות.
מה צריך מפעיל פלטפורמה לעשות עוד לפני שמגיעה התלונה הראשונה?
כדאי לבנות את המנגנון לפני שיש סכסוך.
האתר צריך לדעת מי מקבל תלונות על זכויות יוצרים, איזה מידע הוא צריך מהפונה, מי מחליט אם להסיר תוכן, האם פונים למשתמש לפני ההסרה, כיצד מתעדים את ההחלטה ומה עושים אם אותו משתמש חוזר על ההפרה.
במקביל צריך לבדוק את המוצר עצמו. האם האתר מעודד העלאה של תוכן מלא ממקורות אחרים? האם צוות האתר משתף ומקדם פרסומים כאלה? האם אלגוריתם מפיץ אותם לערוצים נוספים? האם קיימות הנחיות למנהלי הקהילה?
אלה שאלות שאי אפשר לפתור רק באמצעות הוספת המשפט “כל האחריות מוטלת על המשתמש”.
כאשר תוכן מפר זכויות יוצרים מופיע באתר, השאלה “מי לחץ על כפתור ההעלאה?” היא רק נקודת הפתיחה.
המשתמש שהעתיק ופרסם את היצירה עשוי להיות המפר הישיר, אך גם מפעיל הפלטפורמה עלול להיחשף לאחריות אם היה מודע לפעילות המפרה ותרם לה באופן משמעותי, עודד אותה או ביצע פעולות נוספות ביחס לתוכן.
מנגנון הודעה והסרה הוא כלי חשוב, אך הפסיקה בישראל מבהירה שאין לראות בו חסינות אוטומטית. צריך לבחון את התנהלות האתר בפועל, את מודל הפעילות שלו, את אופן הטיפול בתלונות ואת הקשר בינו לבין התוכן שהמשתמשים מעלים.
לכן באתר שמבוסס על תוכן משתמשים לא מספיק להעתיק סעיף שלפיו “האחריות היא של הגולש”. נדרש שילוב בין תנאי שימוש מתאימים, מנגנון דיווח אפקטיבי והתנהלות אמיתית שמצמצמת ומטפלת בהפרות כאשר הן מתגלות.