תיוג אדם בפרסום משמיץ עשוי להיות חלק מפרסום לשון הרע גם אם המתייג לא כתב את הטקסט המקורי. התיוג יכול לזהות במי עוסק הפרסום, להפנות אליו את תשומת לב המשתמשים ולהרחיב את החשיפה. כאשר מצטרפות אליו פעולות מכוונות — שיתופים חוזרים, קישורים, תגובות המכילות את שם הנפגע או יצירת עמודים שנועדו להופיע בחיפוש — עשויה להיווצר תשתית לאחריות של מי שהשתתף בהפצה.
עם זאת, לא כל Tag או קישור הם עוולה, ומן המיקום ב־Google לבדו אי אפשר לדעת מי גרם לדירוג. יש לבחון מה עשתה כל פעולה, איזה מסר נוצר, למי הגיע הפרסום ומה ניתן להוכיח.
תיוג יכול לזהות את הנפגע גם בלי ששמו נכתב בטקסט
סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע קובע שאין הכרח שההתייחסות לנפגע תהיה מפורשת; היא יכולה להשתמע מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות. לכן פוסט הטוען כי ״בעל העסק הזה מרמה לקוחות״ ומצרף תיוג לעמודו של עסק מסוים עשוי לזהות אותו בבירור.
גם תיוג בתגובה יכול לשנות את התמונה. תגובה כגון ״זה בדיוק מה שדני עושה״ בצירוף קישור לחשבונו יוצרת מסר עצמאי. לעומת זאת, תיוג חבר כדי שיקרא דיון ציבורי אינו בהכרח אימוץ של הדברים. השאלה היא כיצד הקורא הסביר יבין את התוכן, את התיוג ואת ההקשר יחד.
האם עצם התיוג הוא ״פרסום״?
הגדרת ״פרסום״ בסעיף 2 רחבה וחלה גם באינטרנט. ברע״א 1239/19 שאול נ׳ ניידלי תיאר בית המשפט העליון תיוג כאחת הפעולות האפשריות בתגובה ברשת חברתית, אך ההכרעה עסקה ב־Share וב־Like: שיתוף נחשב פרסום משום שהוא יוצר מעין עותק ומציג אותו לקהל נוסף; Like אינו נחשב ככלל לפרסום משום שעיקרו הבעת רגש והפצתו תלויה באלגוריתם.
מכאן אין להסיק פטור או אחריות אוטומטיים לתיוג. אם המתייג כתב האשמה, חיבר אליה את זהות הנפגע או הביא אותה לקהל חדש, קל יותר לראות בפעולתו פרסום עצמאי. תיוג טכני חסר מסר וקהל נוסף עשוי להיבחן אחרת.
מהו קידום מכוון של פרסום משמיץ?
לעיתים המטרה אינה רק שהעוקבים יראו פוסט, אלא שכל מי שיחפש את שמו של אדם יפגוש בהאשמה. הפעולות עשויות לכלול פרסום אותו נוסח בכמה אתרים, יצירת עמוד שכותרתו משלבת את השם עם מילים פוגעניות, הפצת קישורים לעמוד, הוספת השם לתגובות ולכותרות או עדכון חוזר של התוכן כדי לשמר את נראותו.
אין צורך להוכיח ידע מקצועי ב־SEO כדי לבחון אחריות ללשון הרע. אם אדם הפיץ תוכן משמיץ לקהל נוסף, אפשר לבדוק את הפרסום לפי החוק. מנגד, מיקום גבוה אינו מוכיח שמישהו ״קידם״ את התוצאה. Google מסבירה שמערכות הדירוג בוחנות אותות רבים, ובהם התאמה לשאילתה, קישורים, מקוריות ועדכניות.
גם פעולות שנועדו להשפיע על הדירוג אינן מבטיחות תוצאה. מדיניות Google אוסרת, בין היתר, יצירת קישורים, תוכן דל או מילוי מילות מפתח שמטרתם העיקרית מניפולציה של תוצאות החיפוש. הפרת המדיניות יכולה להצדיק דיווח, אך היא אינה מחליפה את הוכחת יסודות תביעת לשון הרע.
מדוע הזדון והחזרתיות חשובים?
בתביעה אזרחית רגילה אין חובה להוכיח כוונה לפגוע. די בפרסום לשון הרע ללא הגנה. אולם תכנון של שרשרת פרסומים, איום ״אדאג שזה יופיע ראשון כשמחפשים אותך״, המשך הפצה לאחר הצגת מסמכים סותרים או תיוג לקוחות ומעסיקים עשויים ללמד על כוונה ועל חומרת ההתנהלות.
סעיף 7א(ג) מאפשר לבית המשפט לפסוק עד כפל התקרה הסטטוטורית ללא הוכחת נזק כאשר הוכחה כוונה לפגוע. האפשרות אינה אוטומטית, ואין להכפיל את הפיצוי מכנית לפי מספר התגים או הקישורים. יש לטעון ולהוכיח את הכוונה, להבחין בין פרסומים נפרדים לבין אותה מסכת ולהציג את הנזק או פוטנציאל הפגיעה. ראו כוונה לפגוע בלשון הרע.
אילו ראיות חשוב לשמור?
התיעוד צריך להפריד בין המקור לבין פעולות הקידום. שומרים צילום מלא של הפוסט, כל תגובה ותיוג, שם החשבון, הקישור, התאריך ונתוני חשיפה גלויים. בהקלטת מסך אפשר להראות כיצד התיוג מוביל לפרופיל הנפגע וכיצד השיתוף מופיע בחשבון המפיץ.
בתוצאות חיפוש מתעדים את השאילתה המדויקת, המועד, המכשיר, כתובת התוצאה והכותרת שהוצגה. תוצאות משתנות לפי זמן, מקום והקשר, ולכן צילום יחיד אינו מוכיח דירוג קבוע או מניפולציה. חשוב לשמור איומים, הוראות לאחרים לשתף, תשלום עבור פרסום, הודאות או קשר בין חשבונות — אלה עשויים לקשור אדם מסוים למסע ההפצה.
אין להגדיל בעצמכם את החשיפה כדי ״לבדוק״ מה קורה. מתחילים בתיעוד שקט ומסודר לפי הפעולות הנכונות ב־24 השעות הראשונות.
כיצד פועלים לעצירת ההפצה?
לאחר שמירת הראיות, ממפים את הגורמים: הכותב המקורי, מי שתייג ושיתף, בעל האתר והפלטפורמה. דרישה מדויקת יכולה לבקש מחיקת הפוסט והעותקים, הסרת התיוגים והקישורים, תיקון או הכחשה והפסקת פרסומים נוספים. יש להתאים את הדרישה לתפקידו של כל גורם ולא להאשים במניפולציית חיפוש ללא תשתית.
אפשר לדווח לרשת החברתית על הטרדה, התחזות או הפרת כללי התוכן, ול־Google על הפרת מדיניות ספאם או עילה משפטית מתאימה. טיפול בתוצאת החיפוש אינו מוחק את המקור; ההבחנה מוסברת במאמר על הסרת מידע פוגעני מתוצאות Google.
במקרה מתאים ניתן לבקש בתביעה פיצוי וכן סעדים לפי סעיף 9, ובהם איסור הפצת עותקים ופרסום תיקון או הכחשה. סעד זמני המגביל ביטוי ניתן בזהירות ודורש בחינה פרטנית, במיוחד לפני שנקבע שהפרסום שקרי ואינו מוגן.
הבעיה בתיוג בזדון אינה הסימן @ כשלעצמו, אלא מה שהוא עושה: מזהה את הנפגע, מחבר אותו להאשמה ומרחיב את קהל הפרסום. כשהתיוג מצטרף לשיתופים, קישורים ועמודים שנועדו לקשור את שמו של אדם לתוכן משמיץ, הפעולות עשויות לבסס אחריות ואף ללמד על כוונה לפגוע. ההכרעה מחייבת להפריד בין כל חוליה, לתעד אותה ולהימנע מהנחות המבוססות רק על מיקום זמני בתוצאות החיפוש.