סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסומים מסוימים הנעשים תוך כדי הליך שיפוטי לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. הסעיף חל על דברים של שופט, דיין, בורר או בעל סמכות שיפוטית או מעין־שיפוטית בדיון או בהחלטה, וכן על פרסום של בעל דין, בא כוחו או עד במסגרת הדיון.
החסינות אינה מוגבלת לדברים הנאמרים באולם, ועשויה לחול גם על כתבי טענות, תצהירים, בקשות ומסמכים שהם חלק מן ההליך. לפי הלכת חיר נ׳ גיל, כאשר תנאי הסעיף מתקיימים מדובר בחסינות מוחלטת: אין בוחנים בתביעת לשון הרע אמת, תום לב או זדון. הפצת אותה האשמה לאנשים שמחוץ למשפט היא פרסום נפרד ואינה זוכה אוטומטית לחסינות.
האשמה קשה בכתב התביעה
אדם מקבל כתב תביעה שבו נטען כי רימה לקוחות, הסתיר כספים וזייף מסמכים. לדבריו, הכול שקר ונכתב כדי להשחיר את שמו. התחושה הטבעית היא שאם הטענות כוזבות ופוגעניות, ניתן להגיש תביעת לשון הרע נגד התובע או עורך דינו.
אלא שהשאלה הראשונה היא היכן נאמרו הדברים, בידי מי ובאיזה הקשר. אם הטענות נכללו בכתב בי־דין, הן עשויות להיכנס לסעיף 13(5). המענה להן צריך להינתן בדרך כלל בתוך ההליך — בכתב הגנה, בראיות ובחקירה — ולא בתביעת לשון הרע חדשה.
מדוע ניתנה חסינות רחבה כל כך?
הליך משפטי מחייב בעלי דין, עורכי דין ועדים להציג גרסאות ולעיתים האשמות קשות. אילו כל משפט בכתב טענות היה יוצר חשש מתביעה נוספת, המשתתפים עלולים לצנזר טענות חיוניות ועדים עלולים להירתע. החסינות נועדה לאפשר בירור מלא של המחלוקת.
זהו הסדר שונה מהגנת אמת בפרסום או מהגנת תום הלב. סעיף 13 מגדיר ״פרסומים מותרים״ וקובע שהם לא ישמשו עילה למשפט. לכן, לאחר שנקבע כי הפרסום נופל בגדר סעיף 13(5), אין עוברים לבחון אם המפרסם הוכיח אמת ועניין ציבורי או אם פעל בתום לב. להרחבה על ההבדל ראו הגנת תום הלב בלשון הרע.
מה נכלל במילים ״תוך כדי דיון״?
הביטוי אינו מתייחס רק לזמן שבו השופט יושב באולם. בעניין זיידמן נקבע כי החיסוי עשוי להשתרע על צעדים הננקטים בקשר להליך, לרבות פניות ומסמכים המשמשים את המשפט. לכן כתבי תביעה והגנה, בקשות, תצהירים, עדויות וסיכומים עשויים להיות מוגנים.
הפסיקה הכירה גם במכתבי התראה כחלק מן ההיערכות להליך, כשקיים קשר ברור לסכסוך ממשי ולהליך קונקרטי. לא כל מכתב שכותרתו ״התראה משפטית״ חסין. כשהליך לא נפתח, הקשר רופף או שהמכתב הופץ לאחרים, תחולת הסעיף עשויה להיות שנויה במחלוקת.
מי נהנה מן החסינות?
החוק מונה את בעלי התפקידים והמשתתפים: שופט, חבר בית דין דתי, בורר ואדם בעל סמכות שיפוטית או מעין־שיפוטית על פי דין; וכן בעל דין, בא כוחו ועד. לא די בכך שהדיון התקיים בפני ועדה או גוף שכינה את עצמו ״בית דין״. יש לבחון אם מדובר בסמכות שיפוטית או מעין־שיפוטית המוכרת בדין, או בבוררות שהסעיף חל עליה.
גם זהות הדובר אינה מספיקה. עורך דין אינו חסין בכל דבר שהוא אומר בעבודתו, ובעל דין אינו חסין בכל ויכוח עם הצד האחר. הפרסום נדרש להיות חלק מן ההליך במובנו הרחב.
מוחלטת אינה פירושה שמותר לעשות הכול
בהלכת חיר נ׳ גיל קבע בית המשפט העליון, בדעת רוב, כי אין להוסיף לחסינות שבסעיף מבחנים של אמת, תום לב, זדון או רלוונטיות. ההכרעה עלולה להיות קשה למי ששמו נפגע מטענה שקרית, אך היא משקפת העדפה של חופש ההתבטאות בתוך הזירה השיפוטית.
החסינות היא מפני אחריות לפי דיני לשון הרע; היא אינה מתירה לשקר בשבועה, להפר צו איסור פרסום, לחשוף חומר חסוי או להתעלם מכללי האתיקה. בית המשפט יכול למחוק ביטויים, לפסוק הוצאות ולהפעיל סמכויות דיוניות, ובמקרה מתאים קיימים מסלולים משמעתיים או פליליים. גם אי אפשר לעקוף את החסינות רק באמצעות כינוי הפרסום המוגן ״רשלנות״.
החסינות נעצרת כשמוציאים את הדברים החוצה
העובדה שטענה הופיעה בכתב תביעה אינה נותנת היתר להפיצה לכל אדם. בפסיקה הודגש כי פרסום לזרים — אנשים שאינם קשורים למשפט — אינו חוסה בהכרח תחת סעיף 13(5). שליחת כתב הטענות למעסיק, ללקוחות, לקבוצת WhatsApp או לתקשורת היא פעולה חדשה שיש לבחון לפי נמעניה ומטרתה.
דיווח של עיתונאי או אדם אחר על דיון פומבי אינו נשען על חסינות המשתתפים. הוא עשוי להיבחן לפי סעיף 13(7), הדורש דין וחשבון נכון והוגן, או לפי הגנות אחרות. בהליך סגור או תחת צו איסור פרסום חלות מגבלות נוספות. המאמר הבא יעסוק בהפצת כתבי טענות מחוץ להליך.
מה עושים כשפורסמה נגדכם טענה כוזבת בהליך?
תחילה מפרידים בין הפרסום שבתיק לבין פרסומים חיצוניים. יש לשמור את כתב הטענות, הפרוטוקול וההחלטות, ולתעד כל שליחה לקהל שמחוץ להליך. בתוך התיק אפשר לשקול הכחשה, דרישה לראיות, בקשה למחיקת ביטויים ועתירה להוצאות או לסעד דיוני.
לא מומלץ להגיב בפוסט פומבי מתוך כעס. תגובה כזו עלולה להפיץ בעצמה מידע מוגן או חסוי, להרחיב את הנזק ואף ליצור עילת תביעה חדשה. לפני פעולה כדאי לזהות במדויק מי פרסם, למי, באיזה מסמך והאם כל הנמענים היו חלק מן ההליך.
סעיף 13(5) יוצר חסינות רחבה ומוחלטת לפרסומים של המשתתפים המנויים בו, כאשר הם נעשים כחלק מהליך שיפוטי. לכן גם טענה חמורה וכוזבת אינה מובילה בהכרח לתביעת לשון הרע. המבחן המעשי הוא תחום החסינות: מי פרסם, באיזה שלב, במסגרת איזה הליך ולמי הגיעו הדברים. ברגע שהפרסום יוצא מן הזירה המשפטית, התמונה עשויה להשתנות.