סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה פרסומים שלא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי, גם כאשר תוכנם פוגע. מדובר בעיקר בפרסומי הכנסת והממשלה, מבקר המדינה, הליכים שיפוטיים וועדות חקירה, פרסום מכוח חובה או היתר שבדין, וכן דיווחים והעתקים מסוימים שנעשו באופן נכון והוגן.
אולם אין זה היתר כללי לפרסם כל אמירה שמקורה בגוף ציבורי או בתיק משפטי. לכל חלופה תנאים הנוגעים למפרסם, לתפקידו, למסגרת ולעיתים לנכונות ולהוגנות. החסינות קמה רק כשהפרסום נכנס במדויק לאחת החלופות.
לא עוד גרסה של אמת בפרסום
כאשר אדם נתבע בלשון הרע, נהוג לשאול אם הדברים היו אמת ואם פורסמו בתום לב. אלה שאלות חשובות לסעיפים 14 ו־15, אך סעיף 13 פועל אחרת. הוא מסמן נסיבות שבהן אחריות בלשון הרע עלולה לפגוע בתפקוד מוסדות ובהליכים שחייבים להתנהל בחופשיות.
כאשר מתקיימים תנאי החלופה, אין צורך להוכיח אמת ועניין ציבורי או את דרישות תום הלב. אך אין לדלג על תנאי החלופה: סעיף 13(5) אינו דורש שהטענה בדיון תהיה אמת, ואילו סעיפי דיווח והעתקה דורשים דיווח ״נכון והוגן״. ראו אמת בפרסום והגנת תום הלב.
פרסומים של מוסדות ובעלי תפקידים ציבוריים
הקבוצה הראשונה מגינה על רשויות מרכזיות: פרסום המוגן מכוח חסינות הכנסת וחבריה, פרסום בישיבת הממשלה, פרסום של הממשלה או חבר ממשלה בתוקף תפקידו או לפי הוראתם, ופרסום של מבקר המדינה בתוקף תפקידו או מטעמו.
הדגש הוא על המסגרת והתפקיד. היות אדם חבר כנסת, שר או עובד ציבור אינה מעניקה חסינות לכל אמירה. יש לבדוק אם הדברים נאמרו במסגרת התפקיד, בישיבה או מכוח הוראה מוסמכת. ״אמרתי זאת כאיש ציבור״ אינו תחליף למקור חסינות מדויק.
הליכים שיפוטיים וועדות חקירה
סעיף 13(5) עוסק בפרסום של שופט, דיין, בורר או בעל סמכות שיפוטית או מעין־שיפוטית בדיון או בהחלטה, וכן בפרסום של בעל דין, בא כוחו ועד במהלך ההליך. בהלכת חיר נ׳ גיל נקבע כי החסינות אינה תלויה באמת, בתום לב, בזדון או ברלוונטיות.
סעיף 13(6) קובע הסדר מקביל לוועדות החקירה המנויות בו, לרבות פרסומי חברי הוועדה בדוח ופרסומי נחקר, בא כוחו או עד בדיון. הוא אינו חל על כל בדיקה ארגונית המכונה ״ועדת חקירה״. נדרשת התאמה להגדרת החוק. ראו החסינות בתוך הליך משפטי.
חובה או היתר של רשות אינם מילים קסומות
סעיף 13(9) חל על פרסום שחובה לעשות לפי דין או הוראת רשות מוסמכת, או שמותר לעשות לפי היתר שלה. כך יכולים רשויות ובעלי תפקידים לבצע פעולות שהדין דורש או מסמיך בלי חשש משתק מתביעה.
נדרש קשר ממשי בין הפרסום לחובה או להיתר. בעניין כרמל שאמה הכהן נ׳ רווח דחתה דעת הרוב את הטענה שעצם קביעת נושא על סדר יומה של מועצת עיר ורשות הדיבור מקנות חסינות מוחלטת לכל אמירה. ההגנה עשויה להימצא בסעיף 15, אך אז נדרש תום לב. אין להרחיב אפוא את סעיף 13(9) לכל פרסום של גוף ציבורי.
דיווח נכון והוגן והעתקה ממקור רשמי
החוק מגן גם על העברת מידע לציבור. סעיף 13(7) עוסק בדין וחשבון נכון והוגן על ישיבה פומבית של הליך שיפוטי או ועדת חקירה, כל עוד הפרסום לא נאסר. סעיף 13(8) עוסק בדיווחים דומים על גופים בין־לאומיים ומוסדות המנויים בו.
סעיף 13(10) מאפשר העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם או ממסמך הפתוחים לפי חיקוק לעיון כל דורש. זמינות באינטרנט אינה מספיקה; נדרשת פתיחות מכוח חיקוק. סעיף 13(11) מגן בתנאיו על פרסום חוזר של פרסומים מותרים מסוימים, ולא על כל דבר שנהנה מחסינות במקור.
ההוגנות נבחנת בדרך ההצגה. ״התובע טען״ אינו זהה ל״בית המשפט קבע״. השמטת תגובה, החלטה מאוחרת או פרט מהותי עלולה לפגוע בנכונות ובהוגנות; גם ציטוט מילולי יכול להטעות מחוץ להקשר. המאמר הבא ירחיב על דיווח עיתונאי על תביעה או חקירה.
החסינות אינה עוברת עם צילום המסך
פרסום עשוי להיות מותר במקום שבו נאמר, אך לא בהכרח כשהוא מועבר לקהל אחר. אמירה של בעל דין בדיון עשויה לחסות תחת סעיף 13(5); העלאתה לפייסבוק או שליחתה ללקוחות היא פרסום חדש, המחייב חלופה או הגנה משלו. ראו הפצת מסמך משפטי מחוץ להליך.
סעיף 20 מבהיר שהחוק אינו מתיר פרסום האסור בדין אחר. צו איסור פרסום, דלתיים סגורות, חיסיון, סודיות או פרטיות מחייבים בדיקה עצמאית. חסינות בלשון הרע אינה היתר להתעלם ממגבלה אחרת.
סעיף 13 אינו שואל אם הפרסום ״נראה הוגן״ באופן כללי, אלא אם הוא מתאים לחלופה שקבע המחוקק. זהות המפרסם ומקור רשמי אינם הופכים כל שיתוף לחסין. בודקים את התפקיד, המסגרת, הסמכות, הקהל ודרישות הנכונות וההוגנות. כשהתנאים מתקיימים, הפרסום לא ישמש עילה בלשון הרע; כשהם חסרים, בוחנים את יתר ההגנות והדינים.