בתביעת לשון הרע אזרחית רגילה אין חובה להוכיח שהמפרסם רצה לפגוע. האחריות יכולה לקום אם היה פרסום לאדם אחר, תוכנו מהווה לשון הרע ולא עומדת למפרסם הגנה. הכוונה נעשית מרכזית בשני מסלולים אחרים: סעיף 7א(ג) מאפשר עד כפל תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק, וסעיף 6 דורש כוונה בעבירה הפלילית. נדרשת תשתית לכך שהפגיעה הייתה מטרה

מעסיק רשאי למסור לעובד את הסיבות לסיום העסקתו, לתעד החלטה ניהולית ולתת חוות דעת מקצועית כנה למעסיק פוטנציאלי. אין לו חסינות אוטומטית: הסיכון גדל כשהאשמות לא נבדקו, התפוצה אינה נחוצה או שהניסוח מלמד על נקמה במקום על צורך מקצועי. ההבחנה המרכזית היא בין מסירת מידע ממוקדת לבין פרסום. מכתב שנמסר לעובד בפרטיות שונה מהעתק שנשלח

לא כל אמירה פוגענית בזמן גירושים נבחנת באותה דרך. טענה שנכללה בכתב תביעה, בתצהיר או בעדות עשויה ליהנות מהחסינות הרחבה של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. תלונה למשטרה, לרווחה או לגורם מוסמך אינה נהנית מאותה חסינות, אך היא עשויה להיות מוגנת אם הוגשה בתום לב. לעומת זאת, שליחת אותה האשמה להורים, לילדים, למעסיק, לקבוצת

ענייני משפחה נדונים ככלל בדלתיים סגורות. סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט אוסר לפרסם דבר על דיון כזה ללא רשות. האיסור אינו נוגע רק לפוסט פומבי: העברת כתב תביעה, פרוטוקול, תצהיר או צילום מסך לאנשים שאינם חלק מן ההליך עלולה להיחשב פרסום אסור. גם בעל דין אינו רשאי להניח שמותר לו לפרסם משום שזהו ״הסיפור שלו״:

כתב תביעה, כתב הגנה או מכתב התראה עשויים ליהנות מחסינות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע כאשר הם חלק מהליך משפטי או מצעד הקשור אליו ממשית. החסינות אינה הופכת את המסמך ל״חופשי להפצה״. שליחתו למעסיק, ללקוחות, לעיתונאי או לקהל ברשת היא פרסום נוסף, שיש לבחון בפני עצמו. כאשר הנמען נחוץ להליך והשליחה משרתת תכלית

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסומים מסוימים הנעשים תוך כדי הליך שיפוטי לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי. הסעיף חל על דברים של שופט, דיין, בורר או בעל סמכות שיפוטית או מעין־שיפוטית בדיון או בהחלטה, וכן על פרסום של בעל דין, בא כוחו או עד במסגרת הדיון. החסינות אינה מוגבלת לדברים

תלונה למעסיק, לרשות ציבורית או לגוף מקצועי יכולה להיחשב לשון הרע, משום שהאשמה פוגענית נמסרת לאדם נוסף. למרות זאת, סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע עשוי להגן על תלונה שהוגשה בתום לב למי שממונה על הנפגע מכוח דין או חוזה, או לרשות המוסמכת לקבל תלונות או לחקור בנושא. ההגנה אינה רישיון להפיץ. החוק מבהיר כי

סגירת תיק חקירה אינה מוכיחה לבדה שהוגשה תלונת שווא, ולכן בדרך כלל אינה מספיקה כשלעצמה לתביעת לשון הרע. תלונה למשטרה עשויה אמנם להיחשב ״פרסום״ של טענה פוגענית, אך סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה למי שפנה בתום לב לרשות מוסמכת. ההגנה עשויה לחול גם כאשר החשד התברר כשגוי וגם כאשר למתלונן היה מניע

תיוג אדם בפרסום משמיץ עשוי להיות חלק מפרסום לשון הרע גם אם המתייג לא כתב את הטקסט המקורי. התיוג יכול לזהות במי עוסק הפרסום, להפנות אליו את תשומת לב המשתמשים ולהרחיב את החשיפה. כאשר מצטרפות אליו פעולות מכוונות — שיתופים חוזרים, קישורים, תגובות המכילות את שם הנפגע או יצירת עמודים שנועדו להופיע בחיפוש — עשויה